בפעם הראשונה שראיתי זוג נעלי עקב של כריסטיאן לובוטן, הייתי בת שש־עשרה, ישבתי מול המחשב עם אחותי הגדולה, והיא לחשה כמו סוד: "תזכרי את השם הזה". על המסך הופיעה נעל עם סוליה אדומה בוהקת. לא הבנתי מה בדיוק הרגשתי אז — זו לא הייתה רק התפעלות, אלא מעין הבטחה שיום אחד, כשאהיה באמת "אני", זה יהיה הסימן לכך.
לקח לי לא מעט שנים להגיע לרגע הזה. בין צבא ללימודים, בין עבודה ראשונה להתלבטויות על מי אני רוצה להיות — האישה שאני מדמיינת תמיד הייתה לבושה בפשטות אלגנטית, עם חיוך בטוח, וקילומטרים של היסטוריה על עקב דק. christian louboutin נעליים לא היו רק פריט אופנה מבחינתי, הן הפכו לסמל. סמל לבחירה. להחלטה מודעת להיות נוכחת, לא לפחד לדרוך קדימה גם כשזה רועד.
ביום הולדת שלושים שלי, החלטתי לקנות את הזוג הראשון. הייתי אז כבר בתפקיד ניהולי, אחרי פרויקט לא פשוט, והרגשתי שמגיעה לי מתנה — לא ממישהו אחר, אלא מעצמי. נכנסתי לחנות בתל אביב עם לב דופק. ידעתי בדיוק מה אני רוצה: דגם קלאסי, עור שחור, עקב שלא מנסה לצעוק — אלא פשוט יודע מי הוא.
החנות הייתה שקטה, כמעט כמו מקדש קטן. לא הרגשתי שם לקוחה, אלא משתתפת בטקס פרטי. ברגע שנעלתי אותן — הרגשתי איך הגב שלי מזדקף. הן לא שינו אותי, אבל הן הזכירו לי מי כבר הפכתי להיות. כל צעד איתן הרגיש כמו חותמת: אני כאן, בכוחות עצמי.
מאז עברו כמה שנים, ולובוטן מלווה אותי ברגעים קטנים של נוכחות. לא רק באירועים — אלא גם בבוקר סגרירי, כשאני צריכה להזכיר לעצמי שיש לי מקום. האמת? יש לי היום יותר מזוג אחד. כל אחד מהם מסמל שלב. קידום. פרידה. התחלה חדשה. זה אולי נשמע שטחי למי שלא חווה את זה — אבל בגיל מסוים, טקסים קטנים הם מה שמחזיק אותנו. הם מה שמזכיר לנו שעשינו כברת דרך, ושיש לנו זכות לציין את זה.
ומה שאני הכי אוהבת? שעם כל הזוהר, כל האייקוניות, כל הסוליה האדומה שמסגירה מרחוק – הנעליים האלו עשויות באהבה לפרטים הקטנים. התפירה המדויקת, הריפוד, התחושה שזה עיצוב שלא מתנצל אבל גם לא מתנשא. זה בדיוק המקום שאני שואפת אליו כאישה — חזקה, אבל לא צריכה לצעוק את זה.
לא כל אחת חייבת לבחור בלובוטן, כמובן. אבל אני כן מאמינה שלכל אחת צריכה להיות ההזדמנות לבחור את סימן הדרך שלה. בשבילי — זו הייתה הסוליה האדומה. לא בגלל מה שהיא אומרת לעולם, אלא בגלל מה שהיא אמרה לי: הגעת. עשית את זה. את כאן — בכוחות עצמך.