אני זוכר את היום הזה כמעט כמו חגיגה פרטית. זה היה שבועיים אחרי שסיימתי את הצבא, רגע לפני תחילת הלימודים באוניברסיטה. חיכיתי לאיזה סימן – קטן או גדול – שיסמן לי שהתקופה משתנה. שהילדות נשארת מאחור, ושהגיע הזמן לא רק להתקדם, אלא גם להגדיר את עצמי מחדש.
לא מדובר בתסרוקת חדשה או בקעקוע. זה דווקא קרה כשעמדתי בחנות בגדים, הסתכלתי על מדף קטן יחסית, וראיתי את מה שנראה לי אז הכי פשוט בעולם – גרביים. לא עוד כאלה שקונים בשלשות במבצע, אלא גרביים עם אמירה. עם צבע, עם טקסטורה, עם סטייל. כן, אני מדבר על bench. socks.
אולי זה יישמע מוזר, אבל משהו בזה הרגיש כמו צעד ראשון אמיתי לעבר עצמי החדש. לא רק גרביים, אלא סמל קטן לעובדה שאני בוחר איך להיראות. לא כי מישהו אמר, לא כי "ככה כולם", אלא כי זה מה שמרגיש נכון לי.
מאותו רגע, Bench הפכו לחלק מהיומיום שלי. אני מדבר גם על החולצות עם הגזרות הנקיות, הקפוצ'ונים שמחזיקים שנים, אבל מעל הכול – על הפרטים הקטנים שגורמים לי להרגיש מסודר ומדויק. והגרביים? הם תמיד היו התחלה של שיחה. "מאיפה הגרביים האלה?", "איזה לוגו מגניב", או סתם חיוך קטן כשהייתי חולץ נעליים במפגש חברים.
הקטע הוא ש־Bench אף פעם לא ניסו להיות "צעקניים". הם לא מותג שמתחנן לתשומת לב. הם פשוט עושים את העבודה – באיכות, בנוחות, ובעיקר בתחושת הביטחון שזה נותן. כשאני לובש את bench. socks, אני מרגיש שזו עוד החלטה קטנה שמזכירה לי: אני כאן, אני שולט בפרטים, אני לא שוכח את עצמי.
לפני כמה חודשים, כשעברתי דירה לבד בפעם הראשונה, מצאתי את עצמי מסדר מגירה – אחת מיני רבות – ופתאום קלטתי כמה זוגות של גרביים של Bench צברתי. כל אחד מהם היה מחובר לתקופה אחרת – דייט ראשון, ראיון עבודה, טיול קצר לחו"ל. ואולי זה מה שגרם לי להבין: ההתבגרות לא מגיעה ברגע אחד דרמטי. היא נבנית מהרגעים הקטנים. מהבחירות היומיומיות.
Bench, בשבילי, הפכו ממותג אופנה לדרך חיים. בחירה מודעת בפריטים שמלווים אותי גם מבחוץ, אבל בעיקר – מבפנים. אני לא מחפש תוויות נוצצות. אני מחפש משהו שמחזיק איתי את הדרך, שנעים ללבוש, ושמרגיש חלק ממני.
ובגלל זה אני תמיד חוזר אליהם. תמיד בודק אם יצאו דגמים חדשים של bench. socks. לא כי חסר לי – אלא כי כל זוג כזה מזכיר לי שוב ושוב את הבחירה שעשיתי אז, מול המדף, להיות הגרסה הכי שלמה של עצמי.