תמיד קינאתי באנשים שצועדים לתוך חדר כאילו הם שייכים לשם. אני, לעומת זאת, מעדיפה את הפינות – גם של החדר וגם של החיים. ביישנות היא לא בחירה, היא מנגנון הישרדות. אבל עם השנים, למדתי שיש לי דרך קטנה להתגנב אל תוך הביטחון – דרך הבגדים שאני בוחרת ללבוש. יותר נכון, דרך הסגנון הספורטיבי, והכי מדויק? דרך FILA.
הכרתי את המותג בתיכון, כשמישהי בכיתה הופיעה עם סווטשירט בצבע לבן-כחול בוהק עם לוגו מודגש. זה היה רגע של הארה – משהו בלוק הזה שידר ביטחון שהוא לא מוחצן, אלא רגוע, שקט, יציב. חיפשתי מה זה בדיוק, הגעתי למותג האיטלקי FILA ומאז – זו התחילתה של אהבה ארוכה.
לאט לאט התחלתי לבנות לעצמי מלתחה קטנה של פריטים שאפשר להרגיש איתם בנוח גם כשעולם החוץ מרגיש גדול מדי. הנעליים היו הצעד הראשון. כשהזמנתי את זוג ה־fila נעליים הראשונות שלי, לא תיארתי לעצמי כמה השפעה יהיה להן. מעבר לעיצוב הנקי והסוליה שמרגישה כמו קפיצים קטנים מתחת לרגליים, קרה משהו מפתיע – פתאום הרגשתי שאני צועדת בביטחון. כאילו כל צעדים שלי אומרים "אני פה, גם אם בשקט".
בהמשך הגיעו גם התיקים. אני תמיד צריכה משהו שיכול להכיל חצי מהחיים שלי – מחברת, אוזניות, בקבוק מים, ספר קטן לבריחה מהמציאות. מצאתי תיק גב של fila תיקים שענה בדיוק על הצורך הזה – פרקטי, אלגנטי במינימליזם שלו, ומעל הכול – לא צועק, אלא פשוט שם. הוא הפך לחלק מהשגרה שלי, בדיוק כמו כוס הקפה של הבוקר או המוזיקה באוזניות.
אני לא יודעת להסביר את זה בדיוק, אבל כשאני לובשת FILA, משהו מתיישב לי טוב בגוף. אולי זו התחושה שאני עטופה בבדים שנוצרו בשביל לנוע, לנשום, לברוח לרגע למרחב שבו מותר להיות בשקט. גם כשאני נכנסת לאוניברסיטה, עם אוזניות ונעלי סניקרס, אף אחד לא שואל שאלות. אני פשוט עוד אחת, וזה בדיוק מה שאני צריכה לפעמים.
עם הזמן, התאהבתי גם במותג כולו – לא רק במוצרים. למדתי על ההיסטוריה שלו, על המעבר מהרי האלפים באיטליה לשיתוף פעולה עם אייקונים תרבותיים בכל העולם. משהו בדרך שבה fila ישראל שומרת על הקו הנקי של המותג תוך התאמה לאקלים המקומי גרם לי להרגיש שזה מותג שבאמת מבין אותי – לא סתם עוד טרנד עונתי, אלא סגנון חיים של נוחות וביטחון.
אני לא אדם של הרבה צבעים. אני לא אדם של הרבה מילים. אבל הסגנון שלי, כמו שריון מודרני, עוזר לי להתקיים בעולם שהוא לפעמים קצת רועש מדי. ו-FILA? היא החלק החשוב ביותר בשריון הזה. היא לא מכריחה אותי להיות קולית, רק נותנת לי להיות אני – בדרכי, בשקט, אבל גם בצעדים יציבים.
אז אולי לא אצליח לפתוח שיחה ראשונה, ואולי לא אזמין קפה באסרטיביות כמו שצריך. אבל עם FILA על הרגליים, תיק על הגב וסווטשירט עוטף – לפחות אני יודעת שאני לא לבד. וזה, בעולם של אינסוף רעשים, שווה המון.
